<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב יהודה בר אמי</h1>
<h2>דף ח:</h2>
רב יהודה בר אמי תלמידו של עולא היה וביתו פתוח לרוחה היה לחכמים כדאיתא בבכל מערבין [כ"ח ע"ב] רבי זירא כי הוה חליש מגירסיה הוה אזיל ויתיב אפיתחא דרב יהודה בר אמי אמר שכיחי רבנן דעיילי ונפקי איקום מקמייהו ואיקבל אגרא.
ובכמה דוכתי בתלמוד דמקילינן בבית הפרס. כגון ההיא דעירובין דמערבין לכהן בבית הפרס. ובבכורות פרק עד כמה [כ"ט ע"א] הלכה הנוטל שכר לדון ולהעיד, דיניו ועדיותיו בטלין. ואם היה כהן מטמא מתרומתו מאכילו ומשקו וסכו. ובברכות פ"ג [י"ט ע"ב] העומדים בשורה. קברו את המת וחזרו, ולפניהם שני דרכים אחת טהורה ואחת טמאה, בא בטמאה באין עמו בטמאה בא בטהורה באין עמו בטהורה. ובפרק אידיהן של גוים [ע"ז י"ג ע"א] הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהן בתים וכו' עד ואם היה כהן מטמא בבית הפרס משום יישוב ארץ ישראל אי נמי לתלמוד תורה. ואיתא נמי בעירובין פרק מי שהוציאוהו [מ"ז ע"א]. ובפסחים שלהי פרק האשה [צ"ב ע"א] אמר רבא ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת. אונן מצורע בית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת. ובכתובות שלהי פרק שני [כ"ח ע"ב] ושהמקום הזה בית הפרס מאי טעמא בית הפרס דרבנן הוא. ובפרק ראשון דמשקין בהלכה דציון [מו"ק ה' ע"ב] ואלו הן ספיקות שמציינין עליהן סככות ופרעות ובית הפרס. ובחגיגה פרק חומר בקודש [כ"ה ע"ב] ובמסכת נדה פרק דם הנדה [נ"ז ע"א] ובפרק המקבל בבבא מציעא [ק"ה ע"ב] המהלך בבית הפרס על גבי אבנים שיכול להסיטן וכו'.
ועל ההיא דחומר בקודש בגמרא ואם אמר הפרשתי לתוכו רביעית קדש נאמן [חגיגה כ"ה ע"ב] תנן התם ומודים בית שמאי ובית הילל שבודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה מאי בודקין אמר רב יהודה אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך ורב(י חייא) [יהודה] בר אמי משמיה דעולא אמר בית הפרס שנידש טהור לעושי הפסח לא העמידו דבריהם במקום כרת לאוכלי תרומה העמידו דבריהם במקום מיתה. ובאהלות פרק אחרון [פי"ח מ"ד] היא שנויה הא ומודין, ומסיק כיצד הוא בודק מביא את העפר שהוא יכול להסיטו ונותן לתוך כברה שנקביה דקין וממחה אם נמצא שם עצם כשעורה טמא, אלמא בדיקת בית הפרס דוקא על ידי כברה, ומאי האי דקאמר הכא רב יהודה על ידי נפוח ורב יהודה בר אמי על ידי דישה. ורש"י [פסחים צ"ב ע"ב] פירש מנפח בפיו או על ידי מפוח, לפי שיש גורס מנפה בה"א והוא לא גריס הכי.
וכיון דתנן [כ"ו ע"ב] מערבין לכהן בבית הפרס ותלי טעמא בקולא דנפוח ודישה א"כ היינו בדיקתו. וקשה הא דחומר בקודש דפריש התם [חגיגה כ"ה ע"ב] [שהתירו] לעושי פסח דוקא בדיקה זו ולא לאוכלי תרומה, אלא מחזקינן ליה בחזקת טמא. ותו דשרינן ללכת עם האבל לכהן לבית הפרס, וכן לדון ולערער ולתלמוד תורה. ופירש רש"י התם היינו טעמא דאין בודקין לאוכלי תרומה, דכיון דאין זמן קבוע לאכילתה ימתין שבעת ימים ויזה שלישי ושביעי ויטבול. ותו מאי האי דקא בעי "מאי בודקין" הכי איבעי ליה למימר "היכי בודקין".
ונראה לי דהכי קאמר עושה פסח שהלך בבית [הפרס] ולא ידע שהוא בית הפרס, ואח"כ נודע לו שהוא בית הפרס, ולא יודע אם נתנפח או נידש, והרי הוא מסופק אם הסיט אם לא [הסיט], אם באו ואמרו [לו] בית הפרס הזה אדם הלך בו ונפח אותו, או שאמרו לו כבר נידש, סומך זה על דבריהם ועושה פסחו, כיון דבית הפרס חששא דדבריהן היא, שמא המחרישה דקדקה העצמות, לא העמידו דבריהם במקום כרת. והיינו לישנא דקא בעי "מאי בודקין", בדיקה דמתניתין דהיינו כוברו, או בדיקה דשאלה, וקאמר מעיקרא על ידי חקירה אם נידש או נתנפח, ואם אין שם מי שיודע או אמרו לו "לא נתנפח", בהא הוא דמודים בית שמאי ובית הילל דמביא את העפר וכוברו בכברה ואם נמצא שם עצם כשעורה טמא שמא הסיטו, ועל ספק היסט טומאה כזו נדחה זה מפסחו. ונראה דאינו עושה לא את הראשון ולא את השני, ראשון שמא נטמא, שני שמא לא נטמא.
מיהו הא מיבעיא לי האי בית הפרס מאי הוא, אי רשות היחיד היא פשיטא שעושה את השני דהא ספק טומאה ברשות היחיד כיון שנמצא עצם כשעורה, ואם רשות הרבים היא תימה אפילו אם נמצא עצם כשעורה אמאי טמא, הא ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור. וב"ה [—ובעזרת השם] לקמן בעינן למימר תירוצא.
אבל לאוכלי תרומה אין בודקין דהעמידו דבריהם במקום מיתה. מיהו אם בדק בכברה לאכילת תרומה ולא מצא, נראה דאפילו הכי לא סמיך אההיא בדיקה, דאימור לא בדק יפה ולא נטל עפר ממקום שהלך שם. מיהו כל אדם שהוא בעצמו רוצה לנפח את בית הפרס ולילך או אם כבר נידש בבירור טהור הוא אפילו לאכילת תרומה. והיינו טעמא דמערבין לכהן בבית הפרס כיון שיכול לכתחילה לבדוק. ואפילו אם מצא עצם כשעורה, ספק נגע ספק לא נגע, התירו חכמים כמה דברים על כך, עירוב הואיל ואין מערבין אלא לדבר מצוה. וכן ללמוד תורה ולתנחומי אבילים ויישוב ארץ ישראל וכיוצא בהן, הם אמרו והם אמרו, ואין לנו לגזור גזירה לגזירה. וגם להאמין לגדולים מה שראו בקוטנם וכן לילך בהן דרך בית הפרס להעיד ולדון כדי להציל עשוקין ויצא דין לאמיתו. ואי בעית אימא דמסיק התם בבכורות [כ"ט ע"ב] לשאר טמאות, פירוש ואם תאמר אין מצוה כולי האי להעיד ולדון מפני שבעל הדין יכול לבוא אצלו ולא יטמא, אם כן תוקים למתניתין בשאר טמאות. ואע"פ שאכילת תרומה מצוה, כיון שניטמא בטומאה דדבריהן העמידוהו בטומאה.
ואע"ג דאסור לשרוף תרומה טהורה ולאבדה (ולא) [ועל] מגע בית הפרס שורפין [שבת ט"ו ע"ב] [משום] גזירה דרבנן כגון ידים דתחילת גזירתם לשריפה. וכל אותם שש ספיקות ששורפין עליהן את התרומה על ודאי מגען, עשאום חכמים כטומאה דאורייתא, ובמגע ליכא למימר ספק רשות היחיד ספק רשות הרבים. הילכך אף למהלך בבית הפרס אין חילוק בין רשות היחיד ובין רשות הרבים, דלעולם בנוגע או במסיט מחזקינן ליה, ומוחזק הוא בטומאה. מיהו רבי יוסי פליג כדאיתא ביציאות השבת [שם] בשמונה עשר דבר, ועיקר המשנה במסכת טהרות פרק ד' [מ"ה] שרבי יוסי אומר אף על ספק מגען ברשות היחיד שורפין וחכמים אומרים ברשות היחיד תולין על ספק מגען וברשות הרבים טהור. מיהו על ודאי מגען הכל מודים דשורפין. ודוקא לתרומה עשאוהו ודאי, אבל לענין פסח תימה גדול אם יש לומר דנדחה לפסח שני היכא דלא בדק אי נמי בדק ומצא, דמאן לימא לן דנגע או הסיט בעצם אם רשות הרבים הוא.
ומצאתי דהאי דקא בעי "מאי בודקין" הכי קאמר "מאי טעמא בודקין", ומשני משום דבית הפרס קל הוא שמנפח והולך אי נמי נידש הילכך סמכו על בדיקת כברה. ובשלהי פרק האשה [פסחים צ"ב ע"א, ב'] נמי איתא ההיא דחומר בקודש.
אבל אם נמצא עצם כשעורה (ו)לא ידענא אם נדחה אם לא. ומצאתי בירושלמי בשלהי פרק האשה [פסחים פ"ח ה"ח] ציבור שנטמא בספק רשות היחיד בפסח רבי אושיעיא רבא אמר ידחה לפסח שני רבי יוחנן אמר משלחין אותו לדרך רחוקה. ואתיא (מי אמר) [כיי דמר] ניטמא טומאת בית הפרס משלחין אותו לדרך רחוקה. נראה לי כגון שהלך בבית הפרס ולא בדק בכברה אי נמי בדק ומצא, כיון דאינו יודע אם הסיט או לא, משלחין אותו לדרך רחוקה. דרבי אושיעה עושה ספק רשות היחיד כודאי, הילכך אף בית הפרס כשבדק ומצא כודאי הוא, ונדחה ועושה פסח שני. רבי יוחנן עושה [אותו] לענין פסח ספק, ודוחין אותו שלא יעשה לא זה ולא זה.
וספק רשות היחיד פלוגתא דרבי שמעון ורבנן היא בתחילת מסכת נדה [ב' ע"ב], (וב"י) [ובקדושין] הלכה מי שנתן רשות לשלוחו [ע"ט ע"א], וכל ספק טומאה ברשות היחיד לרבי שמעון תולין, ולא יליף מסוטה לענין ודאי, משום דגבי סוטה רגלים לדבר, אבל לענין ספק רשות היחיד דאין רגלים לדבר, לענין ספק ילפינן ולא לודאי.
[ותמן] מסיק בירושלמי ציבור שנטמא בספק רשות היחיד בפסח רבי יוחנן אמר יעשו בספיקן, ר' אושיעיא רבא אמר יעשו בטומאה, אף ר' אושיעיא רבא מודה יעשו בספיקן לא אמר ר' אושיעיא אלא לחומרין. ונ"ל הפירוש יעשו בספיקן, כלומר אין להן לנהוג באותו ספק כאילו נטמאו ודאי ולא יחושו על כלים טמאים, אלא צריכים לחזור על כלים טהורים בין בשעת הקרבה בין בשעת אכילתן. שהרי [רק] הפסח הבא בטומאה נאכל בטומאה, ושמא לא נטמאו ואין להן להקל בשימוש כלים טמאים. ורבי אושיעיא אמר יעשו בטומאה, פירוש יעשו פסחים בכלים שנולד בהם ספק טומאה, ומיהו לא טומאה ממש, דאף רבי אושעיא רבה מודה דיעשו בספיקן. לא אמר רבי אושעיא אלא לחומרא, שאם יש שם טהורים אפילו מיעוט עושין בטהרה, דהא כי ניטמאו רוב הציבור בטומאה ודאית ומיעוטן טהורים הכל עושים בטומאה, אבל הכא כיון דספק הוא מודה רבי אושעיא דאותן טהורים יעשו בטהרה גמורה. מיהו אותם [שהם] טמאים בספק אין צריכים לחזר על כלים טהורים גמורים אלא אפילו נטמאו בספק עושין. ולא החמיר ר' אושיעיא יותר (מר') [כר'] יוחנן (הלא) [אלא] החמיר על הטהורים שצריכים ליזהר ולעשות בטהרה גמורה שהרי שמא כולם טהורים.
ונראה דאע"ג דלענין יחיד שנטמא בספק [טומאה] ברשות היחיד הרי הוא כודאי, לענין ציבור לא אמרינן [דהרי הוא כודאי]. ודילמא הכי גמירי לה, דתימה הוא אי אמרינן דסברי רבי יוחנן ורבי אושעיא כרבי שמעון ואפילו יחיד שנטמא בספק רשות היחיד [אינו כודאי, דאינו כן דהא] לענין אכילת קדשים חייש רבי יוחנן, הילכך משלחין אותו שלא יבוא לידי כרת באכילה ושלא יביא נמי חולין לעזרה בפסח שני, שאם לא נטמא הרי הוא פטור מפסח שני. ויש [לומר] נמי ההיא דמשלחין אותו לדרך רחוקה כדי שיעשה פסח שני בלא ספק טומאה אלא בטהרה גמורה.
ורב נסים הגאון פירש מי שהלך בבית הפרס ורצה לעשות פסח, אי נמי כהן ורוצה לאכול בתרומה, מודים בית שמאי ובית הילל שבודקים לעושי פסח ולא לאוכלי תרומה. כשיגיע זמן הפסח בודקין זה האיש שהלך בבית הפרס, אם יאמר כשהלכתי בבית הפרס זה הייתי מנפח והולך או יאמר כבר נידש הרי הוא [נאמן] וילך וישחוט את פסחו דחיישינן שמא טהור הוא ואם לא יעשה פסח חייב כרת, ולא העמידו דבריהם במקום כרת ודחו דבריהם והאמינוהו כדי לעשות פסחו והרי הוא טהור. אבל כהן המהלך בבית הפרס ורוצה לאכול בתרומה, הואיל ואם חיללה הרי הוא במיתה העמידו דבריהן ואמרו בית הפרס טמא ואין בודקין אלא בחזקת טמא הוא ולא יאכל שלא יתחייב [מיתה] בידי שמים. ואם נגע בתרומה תישרף ואינו נאמן לומר הייתי מנפח והולך, דתניא בתוספתא דטהרות [אהלות פי"ז הי"ב] מודים בית שמאי ובית הילל שאין בודקין לתרומה אלא תישרף. והבדיקה ששנינו במשנתינו שאם לא נפח והולך ואינו בית הפרס שנידש ורוצה לעשות פסח, בודקין העפר שהוא יכול להסיט בכברה ואם נמצא עצם כשעורה טמא ואם לאו טהור ויעשה [פסחו]. אבל לתרומה אין בודקין לה בפני עצמה, אלא אם כן בדקו לענין פסח, דכיון דמותר לעשות פסחו והרי הוא טהור מותר לאכול בתרומה, כדעולא דאמר [חגיגה כ"ה ע"ב] בדק לפסחו מותר לאכול בתרומה. שהרי טהור וכו'.
בירושלמי דנזיר פרק כהן גדול [פ"ז ה"א] ובברכות ירושלמי פ"ג [ה"א] על הא דאייתינן לעיל קברו את המת וחזרו ולפניהן שתי דרכים אם בא בטהורה או בטמאה באין עמו. ומסיק התם הכי מהו שיטמא כהן לכבוד הרבים, תני היו שם שתי דרכים מתאימות. אחת רחוקה וטהורה ואחת קרובה וטמאה, אם היו רבים הולכין בטהורה הולך ברחוקה ואם לאו הולך בקרובה מפני כבוד הרבים. עד כדון בטומאה של דבריהם, אפילו בטומאה שהיא מדבר תורה מן [מה דאמר] רבי זעירא גדול הוא כבוד הרבים שהוא דוחה מצות לא תעשה שעה אחת. הדה אמרה אפילו בטומאה שהיא מדברי תורה. נמצא שהירושלמי חולק על גמרא דידן [ברכות י"ט ע"ב] דאוקמינו דוקא בבית הפרס.
ובפרק דם הנדה [נ"ז ע"א] מפרש יותר משאר מקומות, דקא מסיק התם ועד כמה הוא עושה בית הפרס, מלא מענה מאה אמה בית ארבעה סאין רבי יוסי אומר חמש. ובמסכת אהלות פרק (י"ו) [י"ז מ"א] [נשנית] משנה זו. והתם תנן [פי"ז מ"ב] היה חורש והטיח בסלע או בגדר או שניער את המחרישה עד שם הוא עושה בית הפרס. (והתם) משמע שפעמים שאין בית הפרס תופס מאה אמה כגון כי האי גוונא. והתם בפ"א דמשקין [מו"ק ה' ע"ב] מסיק כיצד מציינין ואת מה מציינין כדמסיק נמי באהלות [פי"ח מ"ב] דג' בית הפרס הן.
ובפרק ראשון דתמורה [י"ב ע"א] תנן אין בית הפרס עושה בית הפרס. ובגמרא מאן תנא א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן דלא כרבי אליעזר דתנן במסכת אהלות פרק (י"ו) [פי"ז מ"ב] רבי אליעזר אומר בית הפרס עושה בית הפרס וחכמים אומרים אין בית הפרס עושה בית הפרס. ומסיק התם בגמרא ורבנן עד כמה, פירוש דלרבי אליעזר כל ארבע שדות שסביבות בית הפרס כולן נעשות בית הפרס לארבע רוחותיה, אבל חכמים אומרים אין שדה שהיא בית הפרס עושה בית הפרס אלא עד מקום שדרך המחרישה לחרוש, כדמסיק ורבנן עד כמה. כי אתא רב דימי אמר רבי שמעון בר אבא אמר רבי שמעון בן לקיש שלש שדות ושתי מענות וכמה מענה מאה אמה כדתנן החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס מלא מענה מאה אמה. כך הגירסא בספרים שלנו. אבל המשנה אינה שנויה כך, וכך היא שנויה [אהלות פי"ז מ"ב] רבי אליעזר אומר בית הפרס עושה בית הפרס רבי יהושע אומר פעמים עושה פעמים שאינה עושה כיצד חרש חצי מענה וחזר וחרש חצי מענה וכן הצדדין הרי זה עושה בית הפרס, חרש מלא מענה וחזר וחרש ממנה ולחוץ אין עושה אותה בית הפרס. וגם בתוספתא דאהלות [רפי"ז] בדקתי ולא מצאתי בלשון וחכמים אומרים.
